וזאת הברכה

📜 סיפור הפרשה

פרשת "וזאת הברכה" היא הפרשה האחרונה בתורה, וזו הפרשה היחידה שלא קוראים אותה בשבת רגילה, אלא רק בחג שמחת תורה, כשמסיימים לקרוא את כל התורה ומיד מתחילים אותה מחדש מבראשית. הפרשה פותחת במילים "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו".

לפני שמשה רבנו נפטר, הוא בירך את כל שנים עשר השבטים, אחד אחד, בברכות מיוחדות שהתאימו לכל שבט. הוא ביקש עבורם שפע, כוח, ושמירה מהקדוש ברוך הוא, ורצה שיֵדעו כמה הם יקרים לפניו וכמה הוא אוהב אותם, ממש כמו אב שמברך את ילדיו לפני שהוא נפרד מהם.

אחרי הברכות, משה עלה לבדו אל הר נבו, והקדוש ברוך הוא הראה לו את כל הארץ שהובטחה לעם ישראל, מקצה לקצה, אף על פי שמשה עצמו לא זכה להיכנס אליה. שם, בגיל מאה ועשרים שנה, נפטר משה רבנו על פי דבר ה', והתורה מספרת עליו דבר מיוחד: "לא כהתה עינו ולא נס לחה", כלומר גם בגיל כזה מבוגר עיניו היו צלולות וכוחו לא פג.

הקדוש ברוך הוא בעצמו קבר את משה בגיא בארץ מואב, ועד היום איש אינו יודע היכן בדיוק נמצא הקבר. בני ישראל בכו והתאבלו על משה שלושים יום. יהושע בן נון, שמשה סמך את ידיו עליו עוד קודם, התמלא ברוח חכמה, והפך למנהיג החדש שהוביל את העם אל הארץ.

הפרשה, וכל התורה כולה, מסתיימת בפסוקים מרגשים המשבחים את משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים", כלומר לא היה ולא יהיה עוד נביא כמו משה שדיבר עם ה' פנים אל פנים. הפרשה כוללת גם את הפסוק המפורסם "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", שהוא לרוב הפסוק הראשון שילדים לומדים לומר בעל פה.