פקודי

📜 סיפור הפרשה

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בספר שמות, והיא פותחת ב"פקודה", חשבון מדויק של כל הזהב, הכסף והנחושת שהעם תרם לבניית המשכן. משה רבנו רצה שכולם יראו שכל התרומות נוצלו בכנות, בלי שום דבר חסר.

בצלאל בן אורי, האמן הגדול, סיים לעשות את בגדי הכהונה המיוחדים: את האפוד, את החושן עם שתים עשרה האבנים היקרות שעליהן חקוקים שמות שבטי ישראל, את המעיל, ואת הציץ של זהב שעליו נכתב "קודש לה'".

כאשר הסתיימה כל מלאכת המשכן, הביאו את כל החלקים אל משה, והוא בירך את בני ישראל על עבודתם המסורה.

ביום הראשון לחודש ניסן הקים משה את המשכן בעצמו, כפי שציווה אותו ה'. הוא הציב את הקרשים, פרש את היריעות, הכניס את הארון, השולחן והמנורה, והקים את המזבח.

אז קרה נס גדול: ענן כיסה את אוהל מועד, וכבוד ה' מילא את המשכן, עד שאפילו משה לא יכול היה להיכנס. מאז, בכל מסעות בני ישראל במדבר, היה הענן שוכן על המשכן ביום ואש הייתה בו בלילה, לעיני כל בית ישראל, ובזה מסתיים ספר שמות.