ויחי

📜 סיפור הפרשה

פרשת ויחי היא הפרשה האחרונה בספר בראשית. יעקב אבינו חי במצרים שבע עשרה שנים, ליד יוסף בנו האהוב, בשלווה ובכבוד. כשהרגיש שקרב יומו, הוא קרא ליוסף והשביע אותו שלא יקבור אותו במצרים, אלא יעלה את עצמותיו לארץ כנען, אל מערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה ולאה.

יעקב קרא לכל בניו יחד וברך כל אחד מהם בברכה מיוחדת המתאימה לו, ורמז להם על העתיד לקרות לשבטים שיצאו מהם. הוא גם בירך את שני בני יוסף, אפרים ומנשה, ומאז נהוג שאבות מברכים את בניהם 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה'. יעקב שם את ידיו בצורה מכוונת, יד ימין על אפרים הצעיר ויד שמאל על מנשה הבכור, כי ראה ברוח הקודש שאפרים יגדל להיות חשוב יותר.

לפני מותו יעקב אמר ליוסף ולאחיו את הפסוק החשוב 'לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו', ובו רמז שהמלכות תצא משבט יהודה. יעקב נפטר בגיל מאה ארבעים ושבע, ובניו קיימו את בקשתו במסירות: הם חנטו אותו לפי מנהג מצרים, ולוו אותו בלוויה גדולה עד ארץ כנען, שם קברו אותו במערת המכפלה.

אחרי מות יעקב פחדו האחים שיוסף ינקום בהם על מה שעשו לו בעבר, אך יוסף הרגיע אותם במילים המפורסמות 'אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה'. הוא הראה שגם כשקורים דברים קשים, ה' מנהל הכל לטובה בסוף. יוסף המשיך לדאוג לכל משפחתו במצרים באהבה ובנדיבות.

בסוף הפרשה, גם יוסף מזדקן, ולפני מותו הוא משביע את אחיו שכאשר ה' יגאל את בני ישראל ממצרים, הם יעלו את עצמותיו איתם לארץ ישראל. יוסף נפטר בגיל מאה ועשר, ונחנט וישאר במצרים עד יציאת מצרים. כך מסתיים ספר בראשית, ספר האבות, ומתחילה הדרך אל ספר שמות וגלות מצרים.