החלק החסר

בבית של משפחת שקד, יום שלישי בערב הוא ערב משחק. בחוץ כבר חושך, ומהמטבח נשמע זמזום שקט של המדיח. אחרי ארוחת הערב אבא מפנה את השולחן, אמא מביאה קערה של גרעינים, והדס מוציאה מהארון את הקופסה הכי אהובה בבית: מסע הסירות. את הלוח צייר פעם אבא, ואת הסירות הקטנות, מעץ, גילף סבא מוטי בנגרייה שלו. לכל אחד יש סירה משלו. הסירה של הדס כחולה, של אבא ירוקה, של אמא צהובה, ושל אליה אדומה, עם מפרש קטן ועם שריטה בצד. סבא אמר שכל סירה אמיתית צריכה שריטה של הרפתקה.

"אני מתחיל ראשון!" קרא אליה ופתח את הקופסה. הוא הוציא את הלוח, את הקוביה, את הקלפים עם הגלים והאיים, ואת השקית הקטנה של הסירות. הוא שפך אותה על השולחן. כחולה. ירוקה. צהובה. ו... זהו.

"איפה האדומה?" שאל אליה.

הוא הפך את השקית. ניער את הקופסה. הרים את הלוח ובדק מתחתיו. שום סירה אדומה.

"אולי היא נפלה מתחת לשולחן," אמרה הדס. אליה ירד על הברכיים וזחל בין רגלי הכיסאות. הוא מצא פירור של לחם, גרב אחת של נוני ועיפרון בלי חוד. סירה לא הייתה שם.

"תחפשו טוב," אמר אבא בקול רגוע, "סירות נוטות להפליג למקומות מוזרים."

אליה קם. הפנים שלו היו אדומות, כמעט כמו הסירה. "זה לא פייר!" הוא צעק. "תמיד דווקא שלי הולך לאיבוד! של הדס אף פעם לא נעלם!"

"אליה," אמרה הדס, "קח בינתיים כפתור. או את הפקק הזה. הוא בדיוק באותו גודל."

"אני לא רוצה פקק!" אליה דפק ביד על השולחן. הקוביה קפצה, הסירה הצהובה התגלגלה ונפלה על הרצפה, וכמה קלפים החליקו אחריה. מהשטיח שבפינה, שם ישב נוני עם המשאית הישנה שלו, נשמע בכי קטן ונבהל.

אמא הרימה את נוני והחזיקה אותו קרוב. "נבהלת, מתוק? הכל בסדר." ואז הסתכלה על אליה. היא לא כעסה. היא רק שאלה: "מה אתה צריך עכשיו, אליה?"

"אני צריך את הסירה שלי!" אמר אליה, והקול שלו נשבר באמצע.

בדיוק אז נשמעו שלוש דפיקות בדלת, ואחריהן שריקה מוכרת. "סבא!" קראה הדס ורצה לפתוח.

סבא מוטי נכנס עם ריח של נסורת ועם שקית של תפוזים. "הבאתי ויטמינים לשחקנים," אמר. ואז ראה את הקלפים על הרצפה, את נוני עם העיניים הרטובות, ואת אליה שעומד ליד השולחן עם אגרופים קפוצים. סבא הניח את השקית. הוא לא שאל מה קרה. הוא רק שרק שריקה ארוכה ונמוכה, כמו רכבת שנכנסת לתחנה לאט לאט.

"רגע, רגע," אמר, "בואו נחשוב."

"אין מה לחשוב," אמר אליה. "הסירה האדומה נעלמה. הסירה שאתה עשית לי. ובלי סירה אין משחק."

סבא התיישב על הכיסא שליד אליה. "אתה יודע מה קורה בנגרייה כשמשהו משתבש לי?" שאל. "נגיד, קרש נסדק בדיוק באמצע העבודה."

"אתה כועס?" שאל אליה.

סבא צחק. "פעם, כשהייתי צעיר, הייתי כועס. פעם אחת אפילו זרקתי פטיש. הוא נחת לי על הרגל."

"וכאב?" שאל אליה. "כאב מאוד," אמר סבא. "והקרש? הקרש נשאר סדוק בדיוק כמו קודם. מאז יש לי שלושה דברים שאני עושה, לפי הסדר. אתה רוצה לראות?"

אליה משך באף והנהן.

"הראשון: עוצרים." סבא הניח את שתי כפות הידיים שלו על השולחן, שטוחות ושקטות. "הידיים לא זורקות ולא דופקות. הן נחות, כמו שתי סירות בנמל." אליה הסתכל על הידיים הגדולות והמחוספסות של סבא, ולאט הניח גם את הידיים שלו לידן.

"השני: נושמים. אבל לא סתם. כמו שמריחים עוגה שרק יצאה מהתנור." סבא שאף אוויר דרך האף, ארוך ארוך, ואז נשף לאט, כאילו הוא מקרר כוס תה חם. "עכשיו אתה." אליה שאף. הנשימה הראשונה יצאה קצת רועדת. השנייה כבר הייתה ארוכה יותר. בשלישית הוא הרגיש שהאגרופים שלו נפתחים מעצמם.

"והשלישי?" שאלה הדס, שכבר ישבה מולם עם הסנטר על הידיים.

"השלישי: בוחרים," אמר סבא. "כשהכעס יורד קצת, פתאום רואים שיש יותר מדרך אחת. אז מה אפשר לעשות עכשיו, אליה?"

אליה שתק רגע. "אפשר לשחק עם פקק," אמר בשקט. "אבל אני לא רוצה. אפשר לבכות. כבר עשיתי את זה קצת." אבא חייך בזווית הפה. "ואפשר..." אליה הרים את הראש. "אפשר לחפש באמת. לא בצעקות. כמו בלשים."

"אני מביאה את המחברת!" קפצה הדס. תוך רגע חזרה עם מחברת הרעיונות הכחולה שלה ועם עט. בעמוד חדש כתבה באותיות גדולות: חקירה. הסירה האדומה.

"שאלה ראשונה של בלשים," אמרה אמא, שעדיין החזיקה את נוני על הברכיים. "מתי ראינו את הסירה בפעם האחרונה?"

"ביום חמישי!" אמר אליה. "שיחקנו אחרי ארוחת הערב, ואני ניצחתי. אחר כך החזרתי את כל הסירות לשקית." הוא עצר. "רגע. לא את כולן. נוני בכה שגם הוא רוצה, ונתתי לו להחזיק את האדומה. רק לשנייה."

הדס רשמה במחברת: חשוד מספר אחת, נוני. ואז מחקה את המילה חשוד וכתבה במקומה: עד חשוב. "הוא קטן מדי בשביל להיות חשוד," הסבירה.

כולם הסתכלו על נוני. נוני הסתכל עליהם בחזרה, עם אצבע בפה.

"נוני," אמרה הדס בקול הכי מתוק שלה, "איפה הסירה? הסירה האדומה?"

"בית," אמר נוני ברצינות גמורה.

"בית?" אליה רץ לפינת המשחקים ופתח את בית הבובות הקטן. הוא הוציא ממנו שולחן קטן, מיטה קטנה וכיסא קטן. סירה לא הייתה שם. אליה הרגיש שהחום מתחיל לעלות לו שוב בלחיים. כבר עמד לצעוק "זה לא פייר!", אבל אז, בלי שאף אחד אמר לו, הוא הניח את הידיים על הרצפה. עצר. נשם, כמו עוגה מהתנור. ובחר.

"אני צריך לחשוב כמו נוני," אמר. הוא נשכב על הבטן על השטיח, בגובה של ילד בן שנתיים, והסתכל על החדר מלמטה. מכאן הכל נראה אחרת. השולחן היה גג. הכיסאות היו עמודים. ומתחת לספה היה חושך גדול ומסקרן.

"נוני," שאל אליה בעדינות, "איזה בית? תראה לי."

נוני החליק מהברכיים של אמא, צעד צעדים קטנים ומתנדנדים אל הספה, התכופף והצביע אל החושך. "בית של נוני," אמר.

אליה הכניס יד מתחת לספה, לאט, כדי לא לדחוף שום דבר רחוק יותר. האצבעות שלו נגעו במשהו מפלסטיק. הוא משך החוצה את המשאית הישנה של נוני, זו שהגלגל שלה חורק. הארגז שלה היה מלא עד הסוף. "אני רואה שגם קצת אבק גר שם," אמר אבא. "נטפל בו מחר."

"ממצאים," הודיעה הדס, ורשמה מהר: "כפתור מהמעיל של אבא." "אז לשם הוא הפליג," אמר אבא. "סיכת שיער שלי!" קראה הדס. "חיפשתי אותה שבוע שלם! מכסה של טוש. עלה יבש. סביבון מחנוכה. ו..."

מתחת לעלה היבש, עם המפרש הקטן ועם השריטה של ההרפתקה, שכבה הסירה האדומה.

"מצאתי!" קרא אליה, ולפני שהספיק לחשוב הוא כבר שלח יד לקחת אותה. נוני חטף את המשאית אליו והתחיל לייבב. "שלי! שלי!"

אליה עצר עם היד באוויר. הוא הסתכל על אחיו הקטן. הוא נזכר איך הוא עצמו הרגיש לפני רבע שעה, כשמשהו שהוא אהב נעלם לו. הוא נשם. ובחר.

"נוני," אמר, "אתה שמרת לי על הסירה? כל הכבוד. אתה יודע מה? תשיט אותה פעם אחת על השטיח, ואחר כך תביא לי אותה למשחק. טוב?"

נוני חשב. ואז לקח את הסירה האדומה והשיט אותה לאט על השטיח, בין כתמי הצבע, ועשה בפה "ששש, ששש", כמו גלים. אחרי סיבוב שלם הוא צעד אל אליה והניח את הסירה בכף היד שלו. "סירה," אמר בגאווה.

"תודה, רב החובל," אמר אליה, וכולם צחקו, גם נוני, שלא הבין למה, אבל אהב מאוד שצוחקים.

אבא ליטף את הזקן. "אני חושב," אמר ביובש, "שזה היה המשחק הכי טוב שלא שיחקנו אף פעם."

"אפשר עוד סיבוב אחד?" שאל אליה. אבא הציץ בשעון. "סיבוב קצר. ואז מקלחת."

הם שיחקו. הסירה הכחולה של הדס הגיעה ראשונה לאי האוצר, והסירה האדומה של אליה נתקעה פעמיים בסערה. פעם אחת, כשהקוביה נפלה על אחת בפעם השלישית ברצף, אליה פתח את הפה. ואז סגר אותו, הניח את הידיים על השולחן ונשף לאט. סבא, מהצד השני של השולחן, שרק שריקה קטנה ושמחה.

כשהחזירו את הקלפים לקופסה, אמרה הדס: "למדנו בכיתה על הלל הזקן. איש אחד בא לצעוק בפתח הבית שלו בערב שבת, כשהלל התכונן לשבת, והוא בכלל לא כעס. והאיש חזר שוב ושוב."

"כמה פעמים?" שאל אליה.

"שלוש."

אליה חשב על זה רגע. "אז אני רק בהתחלה," אמר, וסבא צחק צחוק גדול.

סבא קם, לבש את המעיל ונישק את כולם על הראש. בדלת הוא עצר, התכופף אל אליה ואמר לו בשקט: "כעס עושה הרבה רעש. סבלנות מוצאת את הדרך."

אחרי המקלחת אליה ביקש להחזיר בעצמו את הסירות לשקית. הוא ספר אותן אחת אחת: כחולה, ירוקה, צהובה, אדומה. ואז סגר את השקית בקשר כפול, ליתר ביטחון. אמא כיסתה אותו בשמיכה, והם אמרו יחד שמע ישראל.

"אמא," לחש אליה, "מחר אני אלמד את נוני לעצור ולנשום." "הוא עוד קטן," חייכה אמא. "אז אני אלמד אותו לאט," אמר אליה, ועצם את העיניים. מהחדר השני נשמע נוני ממלמל משהו שנשמע כמו "סירה", ואחר כך נשמע רק השקט.

דרך החלון הפתוח עוד אפשר היה לשמוע את השריקה של סבא מוטי, הולכת ומתרחקת ברחוב, עד שנבלעה ברוח. האור במסדרון נחלש. המשאית של נוני חנתה ליד הספה, ריקה, מחכה לאוצרות חדשים. ובקופסה שעל המדף, ארבע סירות קטנות ישנו צמודות זו לזו, בנמל אחד, בשקט.